שם הצמח

משפחה

אזור גידול

חלקים רעילים, מרכיביהם ותסמיניהם

שימושים ברפואה העממית ובפולקלור

הצמח במקורות

הערות

אבטיח הפקועה – Citrullus colocynthis

דלועיים

קרקעות מדבריות וקרקעות קלות של מישור החוף

הפרי

ציפת הפרי משמשת להכנת תרופות משלשלות.

הערבים משתמשים בפרי כתרופה לכאבי בטן, לעצירות ולתולעים בדרכי העיכול.

 משמש כתרופה לנפיחות ברגליים, לכאבי פרקים, לטחורים, לשיתוק זמני של אברי הגוף, לכאבי גב, לדלקות עור ולכאבים בכל הגוף. 

בסיפור אלישע ובני הנביאים (מלכים ב': ד', ל"ט-מ') . העלים הדומים לעלי צמח הגפן והפירות מזכירים אבטיח גרמו להם לחשוב שהוא אכיל. כאשר האבטיחים התייבשו הם שימשו כשפופרות, אשר הדליקו בהם שמן ונרות.

קיים דמיון בין העלים והקנוקנות לגפן השדה, שאינה רעילה.

פריחה במאי-אוגוסט.

אזדרכת מצויה - Melia azedarach

אזדרכתיים

נפוצה בכל האזורים בארץ בגינות-נוי ובחורשות.

הפירות הצעירים, וכנראה גם העלים, קליפת העץ והפרחים מכילים חומרי רעל (מליאטוקסינים A1 A2 ו- A3 ) בעלי השפעה נרקוטית.

אכילה מהם עלולה גרום להקאות, שלשול, קשיי נשימה, עוויתות ושיתוק.

במולדתו, הודו, מייחסים לעץ זה סגולות רפואיות רבות. העצה משמשת גם לתעשיה ולייצור כלי נשיפה.

מהזרעים מפיקים חומרים המשמשים כחומרי הדברה כנגד חרקים.

נפוץ ומקובל גם במגזר הערבי בארץ.

שם הסוג בעברית (שהוא גם שם המין בלועזית) מקורו בסורית עתיקה. שם הסוג בלועזית גזור מן המילה "דבש", ללמדנו שהפריחה שופעת צוף לדבורים.

הפריחה במאי-אוגוסט.

אחירותם החורש - Spartium junceum

פרפרניים

נפוץ בחורש הים תיכוני בצפון הארץ בכרמל בשומרון וכן נשתל בכל הארץ בגינות-נוי ובצידי כבישים כשיח לנוי.

הזרעים העלים והגבעולים מכילים חומרים רעילים מסוג גליקוזידים ואלקלואידים, שהחשוב בהם הוא לופידין (ספרטאין).

אכילת חלקי הצמח עלולה לגרום לחולשה, שינויים בדופק הלב, הקאות, ירידה בלחץ הדם, אולם אין ההרעלה מסוכנת לרוב, והיא

עוברת לאחר שטיפת קיבה. רק במקרי הרעלה קשים נגרם קוצר נשימה וחנק הגורם למוות.

פריחה באפריל-יוני.

אלקנת הצבעים -   Alkanna tinctoria

זיפניים

במישור החוף ובצפון הנגב על קרקעות חמרה וחול מייצב.

שורש הצמח מכיל חומרי צבע

בתקופות קדומות היו מפיקים מקליפת שורשיו צבע כחול-סגול.

פריחה בפברואר-אפריל.

אצבוע אירופי - Caralluma europaea

אסקלפיים

בכיסי קרקע ובסדקי סלעים במרכז הארץ ובדרומה,  בסְפר-המדבר  ובתחום הים-תיכוני.

כל הצמח

משתמשים בו כתרופה נגד כאב-בטן.

אצל הבדווים הוא נחשב תרופה גם נגד עקרות נשים.

פלאחים מאמינים שהוא עוזר נגד אבנים בכליות.

פריחה באוקטובר-אפריל.

בוצין מפורץ - Verbascum sinuatum

לועניתיים

גדל במגוון בתי-גידול, הן טבעיים והן מלווי-אדם, ובקרקעות שונות. שכיח במיוחד בצִדֵי דרכים, במעזבות ובריכוזי אשפה. גדל כמעט בכל אזורי הארץ, פרט לדרום הנגב ולמרומי החרמון,  במיוחד בתחום הים-תיכוני.

עלי הצמח השעירים עלולים לגרום לדלקות ואפילו לעיוורון (מכאן השם הערבי עוורון).

זרעי הצמח אף הם רעילים.

ברפואה העממית משתמשים במשרה שלו דוקא לריפוי מחלות-עיניים, וכן לפגעי-עור, אך מזהירים לסננה היטב.

בימי קדם היו מכינים מהעלים  היבשים פתילות להדלקת מנורות השמן.

יש המפרשים כי הבוצין הוא פתילת המדבר המוזכרת במשנה בתור צמח שאין להדליק בו נרות שבת, כנראה מחשש לנזק לעיניים.
"אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן.. ולא בפתילת המדבר" (מכת שבת, ב', א').

השם - בוצין - פירושו נר בארמית ("בוצין נהורא" פירושו נר למאור), ומקורו תלמודי. שם זה ניתן לבוצין על שום פרחיו שצבעם צהוב עז וצורת התפרחת מזכירה מנורה.

פריחה באפריל-אוקטובר.

בן-חצב יקינתוני - Scilla hyacinthoides

שושניים

נפוץ מהגולן עד הרי יהודה, בהרים ובמישור החוף, בחורשים ובבתות. האוכלוסייה המערבית ביותר נמצאת בקרבת השפך של נחל אלכסנדר.

הבצל מכיל חומרי הגנה צורבים.

הצמח מריבוי מלאכותי משמש כצמח נוי לקטיף.

פריחה בפברואר-אפריל.

דודא רפואי - Mandragora autumnalis

סולניים

בגליל, בעמקים, ועד צפון הנגב.

רעיל. הפרי, העלים, ובעיקר הזרעים, מכילים אלקלואידים שונים (סקופולמין, היוסציאמין, אטרופין).

אכילת הזרעים עלולה לגרום לטשטוש, להפרעות בראייה, לכאב ראש, לאבדן הכרה, להאטת קצב הנשימה ולאיבוד  עשתונות עד לשגעון.

הפרי מכיל  כמות זעירה של הורמוני-מין אנושיים.

מריבוי מלאכותי - משמש כצמח נוי לקטיף.

כבר בימי קדם האמינו שסגולה רבה בדודא להבאת פרי בטן.  רמזים למקור האמונות האלה מגיעים מכיוון השורש העמוק של הדודא שצורתו מזכירה צורת אדם (כולל אברי המין) ולכן מתאים להגברת כוח הגברא.

ברפואה העממית-יהודית של ימי הביניים האמינו בכוחו של הדודא לרפא מחלות שהגורמים להן מהשטן ומכוחות השאול (מחלת הנפילה, איבוד זכרון).

בימי הביניים ובתקופות קודמות אחרות רווחה האמונה כי העוקר את הדודאים – קללה תבוא על ראשו. הפתרון שמצאו: קשירת כלב רעב לצמח. בניסיונו להשתחרר הכלב היעה עוקר את הדודא עם השורש והוא זה שספק את הקללה. מכאן הכינוי לדודא "חפירת הכלב".

"וילך ראובן בשדה בימי קציר חיטים וימצא דודאים בשדה. .. ותאמר רחל ללאה: תני לי מדודאי בנך" (בראשית, ל', יד).

בשיר השירים מוזכרים הדודאים, בתיאור האביב המתעורר. "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים" (שיר השירים ז', י"א-י"ד).

על-פי הרמב"ן: יש להם צורת בן-אדם – דמות, ראש, ידיים ורגליים, ויש אומרים שיועילו להריון.

אבן-עזרא התנגד לתועלת הדודאים לפריון ולהריון מאחר ומזגו של הצמח קר.

פריחה בדצמבר-מרץ.

בבדיקת תמצית הצמח (1993) התגלו 55 מרכיבי ריח, שחלקם נמצא גם בפירות טרופיים.

דורבנית התבור - Delphinium ithaburense

דורבנית סגולה -   

Delphinium  peregrinum

נוריתיים

קרקעות כבדות, סלעיות, בחבל הים תיכוני.

הרעל מצוי בכל חלקי הצמח.

עלים, זרעים וגבעולים צעירים הם רעילים במיוחד.

החומרים הרעילים בצמח הם: ספונינים, והאלקלואי-דים דלפינידין, דלפינין ואג'צין.

החומרים גורמים לעצבנות, בחילות, רפיון שרירים, ירידת לחץ הדם. פועלים על מערכת העצבים וגורמים לשיתוק הנשימה.

עשן שנוצר משריפת הענפים הוא רעיל.

תמציות מהצמח שימשו בעבר להשמדת קרציות.

הפריחה באפריל-מאי.

פריחה באפריל-מאי

דורנטה מצויה – Duranta repens

ורבניים

מישור החוף. משמש כצמח לגדר חיה.

רעל ספונין. מצוי בפירות הצעירים.

מוהל הפרי גורם לצריבה ודלקת בעיניים.

בהרעלות קלות: הפרשת רוק מוגברת, כאבי בטן, הקאות ושלשולים.

בהרעלות קשות: הרס כדוריות הדם האדומות (המוליזה), טשטוש, חוסר הכרה, עוויתות ומוות.

לפי התלמוד, שתיית יין עשוי מהצמח מעלה את כמותו ואיכותו של חלב-אם.

פריחה כל הקיץ

דטורה – Datura

דטורה נטויית-פרי

דטורה זקופת-פרי

סולניים

ברוב אזורי הארץ במעזבות ועל גלי אשפה.

4-3 מיני תרבות מצויים בגינות-נוי.

חומרי הרעל נמצאים בכל אברי הצמח.

העלים והזרעים מכילים אלקלואידים מקבוצת אטרופין, בעיקר היוסציאמין, טרופן וסקופולמין שגורם לתרדמת, איבוד חושים ומוות.

העלים מכילים גם חומרים יוצרי ציאנינים.

הרעלת גורמת להפרעות אופייניות: סחרחורת, התרגשות מופרזת, הזיות, וידועים גם מקרי מוות.

מיני הדטורה משמשים כצמחי רעל ורפואה עתיקים.

שבטי ההינדו היו משתמשים בהם בעיקר לפולחן דתי ובטקסים מאגיים, ולא רק ברפואה. כנראה בגלל התופעות הפסיכיות הללו קראו לצמח לפנים "עשב המכשפות" או "עשב השטן". ידוע גם ששבטים אינדיאניים השתמשו בו לרפואה ולטקסים מאגיים. בהודו ובסין מכינים ממנו סם לתדהמה ולתרדמה, שקוראים לו קא-דואוק.

פריחה כל הקיץ

הרדוף הנחלים - Nerium oleander

הרדופיים

בגדות נחלים ובהרים מהגולן ועד צפון הנגב.

כל חלקי הצמח מכילים מיץ חלבי רעיל מאוד.

הגבעול והעלים מכילים נוזל שקוף, המכיל את גליקוזיד הלב אולאנדרין המסוכן ורעיל.

נודעו מקרים של הרעלות לאחר שימוש בענף הצמח כשיפוד למנגל. אפילו דבש העשוי מצוף הצמח מסוכן.

ערביי הארץ והמזרח התיכון משתמשים בתכונות הרעילות שלו להרחקת חרקים ומזיקים

ההרדוף עלה לדיון שהיה בין אביי ורבא בנושא הצמחים הראויים לשמש כארבעת המינים, וכמובן נפסל (בבלי,סוכה ל"ב ע"א).

רשי מפרש שם:"מאחר והצמח עשוי לסם המוות".

פריחה במרץ-אוגוסט

ויסטריה – Wisteria

ויסטריה סינית

ויסטריה יפנית

פרפרניים

בעיקר באזור ההר.

חומרי הרעל מצויים בעיקר בפירות ובזרעים. במוהל הצמח מצוי הגליקוזיד ויסטרין.

אכילת שני זרעים גורמת להרעלה אצל ילדים, שמתבטאת בהקאות, כאב בטן, שלשול, הרגשה מוזרה בראש, אישונים מורחבים ותרדמת.

פריחה באביב מוקדם

ויתניה משכרת - Withania somnifera

סולניים

קרקעות כבדות

כל הצמח רעיל.

מכיל אלקלואידים שונים מקבוצת טרופן, פיראזול, פירידיןופירולידין, וסטרואיד-

לקטון בשם ויטאפרין.

אכילה מחלקי הצמח עלולה לגרום ליובש, חום, כאבי ראש, הזיות, איבוד התמצאות, עוויתות, ואף מוות.

בהודו משתמשים בעלי הצמח לרפוי גידולים.

פריחה ביוני-אוגוסט

חלבלוב- Euporbia

חלבלוב מגובשש

חלבלוב מול-הלבנון

חלבלוביים

קרקעות כבדות.

בראשי גבעות ומדרונות בגובה 1,800 מ' ומעלה.

חומרי הרעל נמצאים בכל החלקים.

השרף החלבי מכיל את החומרים הרעילים: לקטון, גליקוזידים, ספונינים, טנינים, ואת האלקלואיד ריצינין.

גורם לאלרגיות וצורב בעיקר בעור ובעיניים. אכילת חלקים מהצמח גורמת לדלקות בדרכי העיכול ולהתפתחות בצקות.

יש הנשבעים כי מריחת השרף מועילה כמחסלת יבלות בעור, אחרים רואים בשרף רעל מסוכן.

פורח במאי-יולי.

חלבלוב מגובשש פורח בין ינואר לאפריל.

חצב מצוי -  Urginea maritima

שושניים

גולן, חרמון, גליל, חוף הים התיכון, עמק ירדן עליון,  גלבוע, כרמל, הרי

שומרון, הרי יהודה, מדבר יהודה ובקעת ים המלח, עין גדי, שרון, שפלה, נגב צפוני, הר הנגב, ערבה.

רעל חריף בבצל ובעלים. כולל גליקוזידים המגבירים את עוצמת הספיקה של הלב, וחומרים הגורמים לגירוד בעור.

מחטים מיקרוסקופיות של גבישי אוקסלט הסידן פוצעות את המעי ומגבירות את חדירת הרעלים לגוף.

שימש בימי הביניים כסם ממריץ ללב.

תליית בצל של חצב בפתח הבית נחשבה עוד במצרים וביוון הקדומות כסגולה לפריון.

בארצות ערב ובצפון אפריקה נהגו לתחום את השדות בשורות של חצבים, כמסופר: "מהו חצב? שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ" (ב"ב נו, ע"א).

"החצב קוטע רגליהם של רשעים" (ביצה כה,ע"ב).

בתלמוד (שבת קכח, ע"א) מספרת האגדה שנוח לקח עמו לתיבה חצבים, מפני שהם "מאכל לצבאים".

פורח באוגוסט-אוקטובר

טבק השיח – Nicotiana glauca

סולניים

קרקעות קלות

כל חלקי הצמח רעילים. חומרי הרעל הבולטים: ניקוטין וחומרים ציאנוגניים (מסרטנים) נורניקוטין ואנאבאסין.

אכילת עלים או מציצת צוף עלולה לגרום להרעלה חמורה ואף למוות.

טיפול חיצוני בלבד במשרה של הצמח יעיל בטיפול נגד פרעושים וכינים.

פורח במאי-ספטמבר

ירוקת החמור - Ecballium elaterium

דלועיים

ברוב חלקי הארץ, בעיקר מהמרכז לכיוון הצפון.

גדל בשדות שלחין, לאורך וואדיות, בצידי תעלות.

צמח רעיל, בעיקר בפרי.

מכיל את את הגליקוזידים אלסטין ואלטרול.

מוזכר בספרות חז"ל: "הארוס והקסוס וירוקת החמור..." (משנה, אוהלות. ה', א').

אצל הרמב"ם: עלקם – קישוא מדברי.

אסף הרופא: "הקישואים קרים ורעים בגוף, מכבידים על הקרביים. בקרב המרבים לאכול אותם – מרבים חולאי המעיים" (אסף, "תרופות" ד'. עמ' 175.

פורח באפריל-דצמבר.

כינויים: "מלפפון החמור", "קישוא החמור".

כרכום  - Crocus

כרכום חורפי

כרכום צהבהב

איריסיים

באזורים סלעיים בשטחים פתוחים, בבתות ובחורש פתוח, בשטחים הרריים בכל החבל הים-תיכוני: בגליל, כרמל והרי המרכז.

 בגינות – כצמחי נוי.

 מין אחד התגלה גם במדבר זיף.

הפקעת מכילה קולכיצין שהוא רעל מסוכן.*

המילה "כרכום" באה מהשפה הפרסית ופירושה צהוב. שם זה ניתן לסוג כי ממנו מופק תבלין הזעפרן שצבעו צהוב.

בעולם העתיק השתמשו בכרכום לצביעת מזון ואריגים.

"והמנהג במדינות אלו שלא לאכול כרכום שקורין זפרי"ן או נעגלי"ך (מהרי"ל), מיהו אינן אוסרין תערובתן וכן נראה לי" (שו"ע או"ח סימן תסז סעיף ח).

"דברים המחממין-כגון בשמים וכרכום (שקורין זאפרין) ויין טוב וזה אינו אסור כ"א בסעודה המפסקת" (מ"ב סימן תרח ס"ק טז).

"שאם שחק המלח המלח וכו'-ויש פוסקים שכתבו דה"ה במיני תבלין שאין מפיגין טעם כגון כרכום שקורין זאפרע"ן דידוע שאינו מפיג טעם ובפרט היכא שידע מאתמול שיהיה צריך לו למחר כרכום לקדרתו שאסור לו לכתוש בלי שינוי ויש להחמיר ולחוש לסברא זו" (מ"ב סימן תקד ס"ק ח).

פורח בנובמבר-פברואר

לבנה רפואי - Styrax officinalis

לבניים

בכל האזורים – מיהודה צפונה.

בפרי גלעין בודד חום מבריק, ובו הזרע, המכיל רעל.

סביבו ציפה ירוקה, מרה מאוד בפי האדם.

נהוג היה לטחון את הזרע הרעיל ולערבב בקמח כדי להכין פתיון לדגים:

לאדם לא נמצא בו כמעט שימוש, אפילו לא להסקה, כי עשנו נחשב רעיל. השתמשו קצת בענפיו לטאטוא זבל בדיר.

היו פוצעים בימי קדם את הגזע והענפים, ומשתמשים במוהל הנוטף לתעשיית תמרוקים ותרופות..

מקודש על המוסלמים בגלל מסורת כי מעץ זה הותקן מטהו של משה רבנו.

פורח בספטמבר-נובמבר

לוף ארצישראלי – Arum palaestinum

לוף  ירוק

לוף מוארך

לוף מנומר

לופיים

גדל במפוזר, שכיח למדי, בהרים הימ תיכוניים במרכז הארץ, בעיקר בהרי יהודה.

כל סוגי הלוף מכילים חומרי רעל מסוג ארואין (Aroin).
החומר נהרס ע"י ייבושו וחימומו. בעלים ישנו חומר רעיל נוסף-אוקסלאט הסידן.
אכילת החלקים הטריים מהצמח גורמים לצריבה, נפיחות ואף לחנק.

סימוכין לגידול הלוף כצמח מאכל בימי בית שני: "היתה שדהו זרועה קרבס או לוף" (תוספתא, שבת ח' ט'). לוף הבר (ארצישראלי?) כונה בשם "לוף שוטה": "כל שהוא מאכל אדם... ואיזה? זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה" (שביעית פ"ז, מ"א).

נזכר בתוספתא (שבת ח, ט) כצמח לכיבוש.

פורח בפברואר-אפריל.

ללוף ארצישראלי "אין ריח דוחה", ואילו ללוף מנומר "ריח דוחה מאוד".

לנטנה ססגונית -   Lantana camara

לנטנה מצויה

ורבניים

קרקעות קלות.

נפוץ כצמח נוי.

הפרי רעיל כשהוא ירוק – בוסר.  במצב זה הוא מכיל אלקלואידים מורכבים מסוג לנטנין. אכילה מהפירות עלולה לגרום להרעלה דומה לזו של אטרופין.

מקובל בנוי כגדר חיה או לכיסוי שטחים.

לפי התלמוד, שתיית יין עשוי מהצמח מעלה את כמותו ואיכותו של חלב-אם.

פורח באפריל-אוקטובר

לענת המדבר – Artemisia

לענת יהודה

לענת האבסינט

לענה דרקונית

לענה שיחנית

מורכבים

הרי הנגב ומדבר יהודה; שטחים ערבתיים.

צמח רעיל. כל חלקיו מכוסים שערות זיפניות. העלים מכוסות שערות המכילות שמנים אתריים. ריחו חריף ותכולתו מרה.

עשירה בשמנים אתריים, ביניהם טווין, סנטונין, ועוד.

אסורה בשימוש בזמן הריון והנקה או לאורך זמן ללא התייעצות רופא/מרפא.

בעדות ישראל ואצל הבדואים נחשבת ל"מלך עשבי המרפא".

מקובלת כסגולה נגד רוחות רעות, בריאות ואריכות ימים.

נוהגים לתלותה לשבוע על מיטתו של תינוק שזה אך נולד.

שימושיה ברפואה העממית רחבים: הקלה על כאבי חזה וקשיי נשימה, כאבי בטן והרחקת תולעי מעיים, דלקת עיניים, לחץ דם גבוה, הורדת חום, סוכרת, מניעת קרישי-דם, הגברת כוח גברא, ועוד.

"השביעיני מרורים, הרויני לענה" (איכה, יג, טו).

"...ואחריתה מרה כלענה..." (משלי ד', ג-ד)

הלענה נזכרת בתנ"ך 8 פעמים, בדרך כלל בצירוף עם הצמח רוש

פריחה באוגוסט-אוקטובר.

נץ-חלב -  

 Ornithogalum

נץ-חלב אזמלני

נץ-חלב הררי

נץ-חלב מפושק

נץ-חלב צרפתי*

נץ-חלב שעיר**

שושניים

גדל באדמת טרה רוסה בהרים רמים בגליל העליון, בשומרון, בגולן ובחרמון (שכיח שם בעיקר ברום 1800–1900 מ').

הבצל מכיל רעל, אך אפשר להרוס את הרעל בצלייה, ואז הבצל נאכל, אף כי טעמו אינו משובח.

טוחנים בצלים צלויים ומערבבים בקמח לאפיית לחם.

בתלמוד נזכר צמח בשם "נץ-החלב" ו"חלבצין" (שביעית, עוקצין.***

משערים כי צמח זה נזכר  בתנ"ך בשם חריונים (מלכים ב, ו 25).

פורחים ב:

ינואר

• מרץ-מאי

**פברואר-מרץ

*** ). לא ברור האם בשניהם הכוונה היא לאותו הצמח, ולאיזה צמח הכוונה, אך השם נץ-חלב אומץ עתה רשמית לסוג Ornitogalum, ודאי מפני שמשמעו של השם המדעי הוא "חלב-ציפורים", המתאים בערך למשמעות המצורפת של נץ ושל חלב.

הסוג נקרא באנגלית בשם "כוכב בית-לחם", והוא מתקשר אל מסורת נוצרית על בשורת לידתו של ישו.

סולנום המקור – Solanum cornutum

סולנום זיתני*

סולניים

עשב-רע בשדות מושקים בקרקע כבדה בעיקר במרכז הארץ.

*גדל בישובים חקלאיים ובסביבתם בכל חלקי צפון הארץ ומרכזה. חודר גם לצפון הנגב.

חומרי הרעל נמצאים הכל חלקי הצמח, בעיקר בפרי לא בשל.*

החומרים הרעילים הם: סולנין, אלטרופין, ועוד חומרים ציאניניים.

החומר הרעיל אינו נהרס על ידי בישול.

- אכילת חלקים מהצמח עלולה לגרום למוות.

שימוש חיצוני – רק לאחר בישול או טיגון:

ריפוי פצעים פתוחים עם חשש לזיהום, ריפוי מורסות, נפיחויות, גרדות בעור, כוויות, טחורים.

פורח ביוני –אוקטובר

בארץ קיימים כ-10 סוגי סולנום, ביניהם תפוח אדמה וחציל.

ברפואה המודרנית משמש להרגעת עוויתות, ברונכיטיס ואסטמה.

* הרעל נמצא גם בירקות מאכל לא בשלים – תפוח אדמה, חציל, עגבניה.

סולנום שחור - Solanum nigrum

סולניים

גדל כמעט בכל אזורי הארץ.

צומח בבתי גידול עשירים בחנקן: מעזבות אשפתות גינות וצידי-דרכים, וגם בשדות שלחין קיציים ולרגלי רותם בחולות החוף.

רעיל, כנראה במיוחד בפרי לא בשל.

החומרים הרעילים הם: סולנין, אלטרופין, ועוד חומרים ציאניניים.
אכילת חלקים מהצמח עלולה לגרום למוות.

משמש ברפואה העממית הערבית לטיפול בפגעי-עור ובטחורים

.

יש המזהים אותו עם "ענבי רוש" (דברים לב, לב).

ידוע בשמו העממי "ענבי שועל".

פורח באפריל-ספטמבר.

סחלב קדוש - Orchis sancta

סחלביים

גדל בהרים ובעמקים בעיקר בצפון הארץ.

צמח רעיל

דימיונה של הפקעת לאשך הוא מקור לאמונות ושימושים עממיים בצמח כמעורר תאוה מינית.

מפקעות של מיני סחלב שונים מפיקים אבקה קמחית המשמשת להכנת תבשיל דמוי פודינג

ידועים 35 מינים בסוג סחלב, מהם 11 בארץ.

מדיף ריח חזק ונעים.

הפודינג המופק מהצמח הידוע בלשונות אירופה בשם סַלֶפּ, שהוא שיבוש שמו הערבי סַחְלֶבּ, שהוא גם מקור השם העברי.

הפקעת דומה בצורתה לאֶשֶׁךְ, וזה אכן פירוש שמה המדעי.

פורח באפריל-מאי

סירפד צורב - Urtica urens

סירפד הכדורים – Urtica pilulifera*

סרפדיים

נפוץ בכל חלקי החבל הים-תיכוני במקומות נטושים, בעיקר במקומות מוצלים.

*בשומרון ובמדבר יהודה.

העלים והגבעול מכילים חומרים אלרגניים, אינדולים, כולל היסטאמין.

מכוסים שערות צורבות, עשירות בתחמוצות צורן ודמויות מחט מזרק שדרכן מועבר הרעל. בעת הדקירה נשבר קצה השערה ולעור מוזרק חומר צורב - חומצת נמלים.

עלול לגרום לתגובה מקומית בעור: אדמומית ושלפוחיות הדומות לאבעבועות.

יש האוכלים מן הסירפד בהאמינם שאכילתו מחסנת אותם לכל ימי חייהם.

בישול השורש עם בשר מעדן את טעמו.

ממינים שונים מפיקים שמן.

ערביי ארץ ישראל אוכלים את הגבעולים הרכים והעסיסייםבתחילת גידולם.

לשם ריפוי חובטים בו בגב ובפרקים כואבים.

יהודי מרוקו מכינים תה כסגולה ללידה קלה, לעורר תשוקה, ולהגביר השתנה.

יהודי תימן משתמשים בו לשכוך כאבי שגרון ולדלקות עיניים.

ברפואה טבעונית משמש כתרופה לדלקת ריאות, כאבים ראומטיים, דימוס בפה, אנמיה, שלשול, עודף נוזלים בגוף ונשירת שער.

בישעיהו נ"ה פסוק י"ג מוזכר הסירפד בהקשר לצמחים הגדלים במקומות עזובים.

"תחת הנעצוץ יעלה ברוש תחת הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת"

רוב החוקרים תמימי דעים שהסרפד המוזכר ע"י ישעיהו, הוא מהסרפדים הגדלים בר בארץ.

יש הסבורים כי גם ה"חרול" הוא הסרפד.
איוב מתאר את בני המדבר עלובי החיים הלועגים לו בעת צרתו כך: "הקטפים מלוח עלי-שיח ושרש רתמים לחמם..בין שיחים ינהקו תחת חרול יספחו"(איוב ל,ד-ז)
רוב המפרשים גזרו חרול מלשון חרר-חרה ,שמובנו צרב.

הרמב"ם ממליץ על הסירפד לריפוי מחלות כבד (פרקי משה ברפואה, מאמר תשיעי)

פורחים ב:

ינואר-יוני

* ינואר-מאי

סם-כלב מזרחי - Trachomitum venetum

הרדופיים

נחלים וביצות; גדל בארץ רק בשפך נחל דליה בכרמל  ונמפית בעמק עכו.

מכיל בכל אבריו שרף רעיל מאוד, בעיקר גליקוזידים של הלב.

הכינו ממנו סם להרעלת כלבים – ובני אדם.

25 מינים, אחד בארץ.

פריחה ביולי-אוקטובר

סיתוונית – Colchicum

סיתוונית בכירה

סיתוונית החרמון

סיתוונית היורה

סיתוונית טוביה

סיתוונית ירושלים

סיתוונית קיצרת עלים

שושניים

נפוץ בגליל העליון ובחרמון בחורש ובין סלעים.

הפקעת מוגנת  על-ידי רעל  קולכיצין (על שם הצמח) .

אכילת הפקעת גורמת להופעת שלשול דמי, הפסקת פעולת הכליות ודיכוי של מרכז הנשימה.

מספיקים 7 מ"ג כדי להמית אדם מבוגר.

בשימוש חיצוני, הקולכיצין יעיל נגד דלקת פרקים Gout.*

ממינים שונים של סיתוונית מכינים זעפרן שמשמש כסגולה להריון אצל נשים עקרות, כסגולה ללידת בן זכר וכמגביר כוח הגברא.

הזעפרן ידוע כמרפא אסטמה, אפילפסיה, גידים וסתימות בכבד.

*תרופה זו מוזכרת בפפירוס אברס מהמאה ה-16 לפניה"ס.

בארץ ישנם 11 מינים (מתוך 65).

פריחה באוקטובר-דצמבר.

מינים אחדים פורחים בחודשי החורף.

פרג  - Papaver

פרג תרבותי*

פרג אגסני

פרג נחות

פרג סיני

פרג לבנוני

פרגיים

פרג אגסני – בחבל הים תיכוני; פרג נחות – באזורי הספר ובמדבר; פרג סיני – בנגב; פרג לבנוני – בחרמון.

בכל המינים השרף מכיל אופיום, שהוא סם משכר ומסוכן.

החומרים הרעילים, במינון גבוה: אופיום, מורפין, קודאין, ואלקלואידים נוספים.

הזרעים משמשים לתיבול לחם ומיני מאפה.

במצרים הקדומה הוכנסו הלקטי פרגים לקברי הפרעונים.

חלקי הצמח הוטבעו על כדים, מטבעות, צלחות ותכשיטים.

מוזכר בכתבים שומריים מלפני כ-5,000 שנה כצמח השמחה.

נזכר במשנה יחד עם אורז ודוחן (חלה, א, ד; שביעית ב, ז).

אזכורו במשנה מתייחס  כאל מקור לשמן-מאכל.

נזכר גם בכתבי הומרוס.

* רק מהפרג התרבותי ניתן להפיק  כמות  סם מסחרית. בשאר המינים הכמות מזערית.

כיום אין מגדלים תו את הפרג התרבותי בארץ, כנראה בכל-זאת בגלל קושי בפיקוח.

פריחה במרץ-מאי.

פתילת המדבר הגדולה - Calotropis procera

אסקלפיים

מדבר, בעיקר בנאות-מדבר, בבקעת הירדן ובאזור ים המלח.

במישור החוף – בגינות.

חומרי הרעל נמצאים בכל חלקי הצמח.  מכילים מיץ לבן צמיג ורעיל – ספונינים וקולטרופן.

באפריקה משמשים  למשוח חצי רעל ולהרעלת בארות.

נשים ערביות אוכלות מהעץ כתרופה נגד עקרות.

במצרים נהוג להניח ענפים של פתילת המדבר באסמי דגן ואגודות בצל כדי להרחיק עקרבים וזוחלים ארסיים.

יוסף בן מתיתיהו מתאר את הפרי החלול "בהתלשו בכף הוא כלה כעשן וכאבק" (מלחמות היהודיםד' ח' ד')

לפי האגדה הערבית תפוחי העץ היפים היו טובים למאכל עד אשר קוללו סדום ועמורה, ומאז הם נבובים ומלאי אפר.

נקרא גם "תפוח סדום".

פריחה במאי-ספטמבר.

צחנן מבאיש - Anagyris foetida

פרפרניים

נפוץ בכל חלקי הארץ הימ-תיכוניים בצפון הארץ ובמרכזה.

הזרעים מכילים רעל מסוכן הנקרא על שם הצחנן בשם אנגירין.

משמש ברפואה עממית (במינון מבוקר!) כסם להקאה, נגד שלשול ונגד תולעי-מעיים.

פריחה בדצמבר-אפריל.

קיקיון מצוי -   Ricinus communis

חלבלוביים

נפוץ בבתי גידול מופרעים, בצדי דרכים ובערוצי נחלים ברוב אזורי הארץ מחוף הגליל בצפון ועד בקעת ים המלח והערבה.

הרעל מצוי בזרעים, עלים ושורש.

קליפת הזרעים מכילה ריצין - חומר רעיל הפוגע בכבד.

מגע עם מוהל הזרעים גורם לדלקות עור ועיניים חמורות.

עדות ישראל השונות וערביי הארץ משתמשים בשמן לטיפול בעצירות קשה, בכאבי בטן, בכאבי אוזניים, לפתיחת פצעים סגורים, נגד תולעים בבטן, כאבי פרקים וכאבי גב.

במשנה ובתלמוד מזוהה הצמח כמקור להפקת שמן הקיק (מסכת שבת, פרק ב, משנה א)

משמש כשמן סיכה למכונות. כיום נבדקת האפשרות לנצל שמן זה לייצור תחליף לדלק למנועי דיזל.

פריחה במרץ-נובמבר.

רוש עקוד - Conium maculatum

סוככיים

בבתי-גידול מוצלים על אדמת שפך או פסולת אדם וצאן בכל אזורי ההר, העמקים ומישור החוף.

כל חלקי הצמח רעילים מאד.

החומר הפעיל במוהל הוא בעיקר קוניאין המצוי בזרעים ובשורשים. הכמות הגורמת להרעלה היא60-30 מ"ג. 120 מ"ג גורמים למוות.

הרעלה חזקה עלולה לגרום לדיכוי מערכת הנשימה ולמוות.

נזכר בתנ"ך 12 פעמים, לרב כסמל למרירות ורעל-"שורש פורה ראש ולענה" (דברים כ"ט י"ז) וכן בספר ירמיהו מופיע הביטוי "מי ראש" (ירמיהו ט' י"ד) כשיקוי רעיל שהופק מהצמח.

ביוון העתיקה נהגו להוציא להורג נידונים למוות ע"י משקה מהצמח.

רוב החוקרים מזהים את ה"רוש" התנכ"י עם צמח ה conium ,אך יש מעטים המזהים אותו עם צמחי השכרון או הפרג- צמחי רעל נוספים.

פריחה באפריל-יוני.

רותם המדבר - Retama raetam

פרפרניים

שכיח במספר אזורים בארץ:  חרמון, גולן ואצבע הגליל, גליל עליון וגליל מערבי, גליל תחתון, עמקים וגלבוע, מישור החוף וגוש דן, ים המלח ומדבר יהודה, הנגב הצפוני, מרכז הנגב והמכתשים, דרום הנגב והרי אילת.

הפירות רעילים

הבדואים משתמשים ברותם כתרופה נגד כאבים שונים, נגד פצעים וכתרופה למחלות ילדים.

כל חלקי הצמח משמשים ברפואה העממית - כתרופה לטיפול בפצעים, בנקע ובשבר, בכאבי פרקים וגב ולריפוי עקרות.

בימי הביניים, אצל היהודים, שימשו עלים כתושים של הצמח שרויים ביין לבן, כתרופה לדימום עודף במחזור הנשי.

לפי הקבלה, העלים הכתושים יחד עם דבר, שימשו כתרופה ידועה נגד רידים סתומים, מחלות נשימה, שיתוק ועווית.

פריחה בפברואר-מרץ

רקפת מצויה - Cyclamen persicum

רקפתיים

גדלה בטבע בעיקר בצל סלעים: גיר, בזלת.

בתרבות היא מצליחה יפה גם ללא סלעים – בעציץ או בגינה.

גדלה גם בכמה בתי גידול אחרים, כגון בשכבה דקה של קרקע עם רקבובית המכסה מצע אחר: זה יכול להיות סלע; או כמו ב"יער הרקפות" בגַלְעֵד וביערות אורן נטועים אחרים – בקרקע רנדזינה; או לרגלי שיחים או עצים בחברת חרוב–אלת-המסטיק, בשכבת העלים הנרקבים על-פני החול.

בפקעת נמצא רעל ציקלמין, המגן על מאגר המזון שבה בפני בעלי חיים.

קלייה קפדנית הורסת את הרעל.

העלים שימשו* למילוי אורז או בשר, עוקצי הפרחים שימשו להפגת הצמא, והפקעות הרעילות נאכלו לאחר קלייה קפדנית ההורסת את הרעל.

השימוש הנפוץ היה לסימום דגים: פיזרו פקעת מרוסקת מעורבבת בקמח, הדגים צפו, וכך היה קל לאספם.

בעבר שימשה הפקעת כתחליף לסבון.

מקובלת ברפואה עממית כסם משלשל, אבל יש בכך סכנה.

פריחה באוקטובר-מרץ.

* בעבר היו שימושים עממיים רבים, אך כיום כולם אסורים מאחר שהרקפת היא צמח מוגן.

שבר לבן - Peganum harmala

זוגניים

גדל בקרקע מדברית מלוחה, במיוחד בבתי-גידול של אשפתות במדבר, ליד מים ובחניוני צאן.

ארסי מאוד ויש בו סכנת מוות.

הזרעים מכילים  אלקלואידים מסוג: הרמליון, הרמין, הרמלול ופגנין .

כנראה בגלל ריחו הרע נחשב כמגרש שדים ורוחות.

תכונותיהם הרפואיות של הזרעים , המכילים חומרים נרקוטיים היו ידעות כבר בעולם העתיק.

מדיף ריח רע.

פריחה במרץ-אפריל.

שיכרון – Hyoscyamus

שיכרון זהוב

שיכרון לבן

שיכרון מדברי

שיכרון מרושת

שיכרון פעוט

שיכרון קהה

סולניים

את השיכרון, על סוגיו השונים ניתן למצוא בעיקר במדבר ובנגב.

שיכרון לבן גדל בשפלה ובצפון הארץ.

כל חלקי הצמח, בכל המינים, מכילים רעל אלקלואידי ומסוכנים ביותר - עד סכנת מוות.

החומרים האלקלואידיים: היוסציאמין, סקופולמין ואטרופין.

כמות קטנה בלבד הנאכלת או נשאפת כעשן או נחלטת לתה עלולה לפגוע במערכת העצבים.

חלקי צמח החודרים לעיניים (בנגיעת יד) עלולים לפגוע בשרירי אישון העין למשך מספר ימים.

שימושים חיצוניים בלבד נגד פגעי-עור וכאבי פרקים וגב.

תמציות ממיני השכרון נמצאו בשימוש בימי קדם.

פריחה בפברואר-יוני.

לשימוש רק בהשגחת רופא מוסמך.

שקד – Amygdalus

שקד הרמון

שקד מצוי

שקד קטן-עלים

ורדיים

העץ נפוץ בחורש בכל האזור הים תיכוני מצפון הארץ ועד הדרום גם בקרקעות גירניות, וכן באזורים הים תיכוניים בהם מעטה כמות המשקעים. שרידים של כרמי שקדים נטושים מצויים בהר.
כרמי שקדים מזנים משופרים ניטעו במספר אזורים בארץ, לדוגמה באזור כפר תבור.

חומרי הרעל מצויים בציפת הפרי ובזרע צעיר.

זרעי השקד המר אינם טובים למאכל הם מכילים חומר הנקרא אמיגדלין ממנו משתחרר בזמן אכילת הזרע חומר הרעל ציאניד.

מוזכר בתנ"ך ובתלמוד.

כשהביאו בני יעקב מנחה ליוסף מזמרת הארץ (הפירות המשובחים), נכלל גם פרי השקד בתוכה: "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים".. (בראשית מג' יא').

הרמב"ם כותב בספרו פרקי משה:

"השקדים הם המשובחים שבפירות". האם התכוון לסגולותיהם הרפואיות??

לזרעים ערך מזוני רב והם מכילים, בין היתר, שומן חלבון וסידן.

פריחה בינואר-מרץ

תורמוס - Lupinus

תורמוס ארץ-ישראלי

תורמוס ההרים

תורמוס צהוב

פרפרניים

תורמוס ארצישראלי גדל  באיזור החוף, בקרקעות חוליות ובחול-חמרה.

תורמוס ההרים גדל בעיקר בקרקע בזלת בהרים בצפון הארץ, בשומרון וביהודה.

תורמוס צהוב בקרקעות חוליות באיזור החוף ובערבה.

הזרעים מכילים חומרים רעילים, בעיקר לופינין.

גם שאר חלקי הצמח מכילים אלקלואידים

ניתנים לאכילה רק אחרי  השריה, החלפת מים חוזרת ובישול.

אבותינו אכלו זרעי תורמוס כחטיף, אחרי שבישלו והשרו אותם מספר פעמים על מנת לסלק את הרעלים.
בתלמוד מופיע "המתכון":
"תורמסא שולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה" (ביצה כ"ה).

 
ועוד "והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעניים" (שבת י"ח, א').

הזרע מכיל שפע של חומרי מזון, בעיקר חלבון.

פריחה בפברואר-מאי